החלטה בתיק בש"פ 3199/14

           שני עררים מאוחדים על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת נ' בן-אור) מיום 4.5.2014, בגדרה הורתה על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר בית. המדינה - העוררת בבש"פ 3199/14 - עותרת להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים. מנגד, המשיבים - העוררים בבש"פ 3201/14 - עותרים להקל על תנאי חלופת המעצר. 

1.        כנגד המשיבים ונאשם נוסף (קטין כבן 16) הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים. על פי עובדות כתב האישום, ביום 23.3.2014 נכנסו המשיבים, הנאשם האחר ועוד שלושה נוספים שזהותם אינה ידועה (להלן: האחרים) לשטח רמת מגרון דרום, שהוכרז כשטח צבאי סגור. בני החבורה הצטיידו מראש במוטות עץ וברזל ובכובעי גרב, והתקרבו לשטח בו שהו ארבעה פלסטינים (להלן: המתלוננים), שעיבדו באותה עת את מטע הזיתים והתאנים במקום. בני החבורה החלו ליידות אבנים לעבר המתלוננים, התקרבו אליהם במהירות תוך שהם מקללים אותם ולאחר מכן החלו להכותם במוטות ובאלות. אחד הפלסטינים בשם עמר אלחאג', נפל על הקרקע, והוכה על ידי בני החבורה בראשו עם אלה, ושניים אחרים היכו את בעל הקרקע, נסיף עבד אלג'באר, בידו השמאלית באלה. גם סוסם של המתלוננים הוכה בהזדמנות זו. לבסוף נמלטו בני החבורה, לאחר שנהג משאית שהגיע למקום הבחין במתרחש בעודו נוסע במשאיתו, והחל להפעיל את הצופר ברכבו.

           בגין מעשים אלה יוחסו למשיבים מעשי תקיפה בנסיבות מחמירות ופציעה בנסיבות מחמירות ממניע גזעני - עבירות לפי סעיפים 380 + 382(א), ו-334 בנסיבות 335 (א)(1)+(2), בצירוף סעיף 144ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בטעות נרשם בכתב האישום סעיף 144ד1, סעיף שבוטל בשנת התשס"ה - י"ע).

2.        בהחלטתו מיום 3.4.2014 קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיבים כי השתתפו במעשים המיוחסים להם על פי כתב האישום, וכי התמונה המצטיירת היא כי המשיבים "חסרי גבולות ואינם בוחלים בשימוש באלימות קשה כלפי אנשים שלא אינו להם כל רע. החשש כי יחזרו על מעשים מן הסוג המיוחס להם הינו רב". למרות זאת הורה בית משפט קמא לשרות המבחן להכין תסקירי מעצר בעניינם של המשיבים. על פי שני תסקירי המעצר מיום 22.4.2014, עולה כי להערכת שרות המבחן קיים סיכון בינוני להישנות התנהגות פוגענית, וכי ההליך המשפטי אינו מהווה גורם מרתיע (לגבי המשיב 1) ויש קושי בהפנמת נורמות חברתיות והוא מתנהל על פי תפיסות אידיאולוגיות (לגבי המשיב 2).

3.        לבקשת הסניגור הוכן תסקיר משלים. לאחר שהוצעו מפקחים אחרים על ידי המשיבים ונוכח התרשמות בית משפט קמא כי המפקחים המוצעים הם אנשים מן הישוב הראויים לאמון, הורה בית משפט קמא, על אף התלבטותו, לשחרר את המשיבים למעצר בית מלא בפיקוח אלקטרוני ובצירוף ערבויות כאלה ואחרות להבטחת התייצבותם של המשיבים להליכי המשפט ולהבטחת עמידתם בתנאי השחרור.

4.        על החלטה זו נסבים שני העררים שבפני. אציין כי לבקשת המדינה, עיכב בית המשפט החלטתו למשך 48 שעות, והדיון בערר התקיים למחרת אחר הצהריים, ערב יום העצמאות.

5.        בתמצית שבתמצית, טענה המדינה כי נוכח מסוכנות המשיבים לא ניתן ליתן בהם אמון. מה עוד, שכנגד כל אחד מהמשיבים תלוי ועומד כתב אישום בגין עבירה שהרקע לה דומה, מה שלא מנע מהם לשוב ולהסתבך בחלוף זמן קצר. נטען כי נוכח הלהט האידיאולוגי ואישיותם הבעייתית של המשיבים, אין בחלופות המוצעות כדי להפחית את מסוכנותם הרבה.

6.        מנגד, טענו המשיבים בעררם כי אין כנגדם ראיות לכאורה, ולמצער, כי עוצמת הראיות חלשה. עוד נטען כי אין ראיה לכך שמדובר בפשע שנאה, ולכל היותר המדובר בסכסוך קרקעות בין שתי קבוצות, שקיבל גוון אלים. לטענת המשיבים, הם אלה שהיו קרבן להתנפלות של כעשרה פלסטינים כנגדם. המשיבים טענו כי בית משפט קמא התרשם ישירות מהמפקחים המוצעים, כולם אנשים נורמטיביים ומן היישוב, אשר אושרו על ידי שירות המבחן - סבו וסבתו של המשיב 2, המתגוררים בכפר הרא"ה, ואחותו וגיסו של המשיב 1 המתגוררים בבאר שבע. לטענת המשיבים, המרחק של מקומות החלופה מאזור איו"ש מהווה חלופה נאותה, ומשכך, ובהתחשב גם בעוצמת הראיות, לא היה מקום להורות על מעצר בית הרמטי וניתן היה להקל בתנאי החלופה.

7.        אפתח בבחינת חומר הראיות, נוכח טענות המשיבים לגבי עוצמת הראיות.

           הודעתו של נהג המשאית הפלסטיני - לדבריו, בהגיעו למרחק של מאות מטרים מצומת בית אל, הבחין במספר גברים פלסטינים החורשים את אדמתם, ובמרחק קצר מהם, על ההר, הבחין בששה-שבעה מתנחלים, אשר שניים-שלושה מהם היו רעולי הפנים. הנהג הבחין כי הקבוצה מיידה אבנים לעבר עובדי האדמה והחל לצפצף בצופר המשאית על מנת להזהירם, אלא שכבר היה מאוחר מדי. הנהג עצר אפוא את משאיתו והחנה אותה בצידי הדרך והחל לעצור מכוניות, לאחר שהבחין כי אחד מהפלסטינים נפצע כתוצאה מיידוי האבנים. המתנחלים ירדו לכיוון הפלסטינים כשהם אוחזים בידיהם מקלות או ברזלים, ואז צעק לעברם הנהג כי הזמין משטרה. אלה ברחו לכיוון תחנת הדלק, והמשטרה הגיעה תוך זמן קצר וכן הגיע רכב פלסטיני שפינה את הפצוע. לדברי נהג המשאית, הוא לא הבחין בחיכוך קודם בין המתנחלים לפלסטינים, וראה את האחרונים כאשר כבר ברחו ו"חטפו הרבה אבנים".

           אציין כי נהג המשאית תיאר את התוקפים כלבושי שחורים, בעוד שהמשיב 1 נתפס כשהוא לובש חולצה ירוקה והנאשם האחר חולצה אפורה, אולם איני סבור כי אי דיוק זה לגבי צבע הבגדים הוא מהותי, מה עוד שהיו שלושה אנשים נוספים בקרב חברי הקבוצה שלא נתפסו. 

           חשוב לציין כי היה זה נהג המשאית שדיווח למשטרה "בזמן אמת" אודות האירוע, ובהתאם להתרשמותו המיידית כי הפלסטינים הם הצד המותקף.

           הודעתו של נסיף עבד אלג'באר, בעל החלקה - לדבריו, הוא חי בארה"ב אך מגיע פעם או פעמיים בשנה כדי לעבד את אדמתו. ביום האירוע הגיע לשטח עם שלושה פועלים. המתנחלים שהיו על ראש ההר רצו לעברם והם החלו לברוח. תוך כדי מנוסתו, הגיע אליו בחור צעיר גדול רעול פנים שהכהו בכתפו באמצעות אלה. בהודעתו הדגיש כי ראה גם שלושה רעולי פנים מאנשי החבורה כשהם מכים את הסוס שאותו הותירו מאחור במנוסתם כלפי מטה. עוד אמר נסיף בהודעתו כי אמר למתנחלים באנגלית כי ילכו משם אך הם צעקו לעברו "זונה" ורצו לכיוונם ותקפו אותם. לדבריו, אף אחד מעובדיו לא השליך אבן לעבר המתנחלים ולא דיבר איתם קודם לכן.

           הודעתו של הפועל יוסף אבו עלי - לדבריו, למקום הגיעו 6 מתנחלים שהיו בהתחלה רעולי פנים ואחר כך החלו להשליך לעברם אבנים ולהתקדם לכיוונם. הם הגיעו אל המתלוננים והחלו לקללם ולהכותם באלות עץ ואחד מהם החזיק צינור ברזל. המתנחלים התנפלו על אחד הפועלים בשם עמר חאג' והיכו אותו במקלות גם לאחר שנפל ושכב על האדמה. לדבריו, הוא הרים את עמר בעוד שנסיף התקשר לאנשים מהכפר שיבואו לסייע. יוסף ציין כי לאחר מכן חזר כדי להביא את הסוס שאף הוא היה חבול בראש לאחר שהוכה במקל. אציין כי על פי תיאורו של יוסף את בגדיהם של התוקפים, לא כולם לבשו שחור, מה שמצביע על כך שעדותו של נהג המשאית בנקודה זו לא הייתה מדוייקת. אף יוסף ציין בעדותו כי אף אחד מהפלסטינים לא התגרה בתוקפים ולא היה ביניהם מגע פיזי או מילולי קודם לכן.

           הודעתו של הפועל אחמד ציאם - ההודעה דומה בתוכנה לדברי האחרים. לדבריו, הגיעו 6 מתנחלים מראש ההר עם מקלות וצינורות, הם החלו לברוח אך עמר נתפס וספג מכות בראש, והוא עצמו הוכה במקל עץ בשתי ידיו. כאשר הגיעה המשטרה כבר היו במקום בערך עשרה אנשים מאנשי הכפר. הוא עצמו ברח ואין לו מושג אם מישהו מהם תקף חזרה את המתנחלים, אך לא הייתה כל התגרות מצידם טרם החלה התקיפה כנגדם.

           הודעתו של הפועל עמר חאג' - הלה נפצע בצורה הקשה ביותר מבין חבריו ותיאור האירוע שמסר דומה לתיאור שמסרו חבריו. לדבריו, החל לברוח אך מעד על ערימת אבנים ואז השיגו אותו שני רעולי פנים שאחד הכה בראשו עם אלה או מוט ברזל. אף עמר שלל התגרות מוקדמת מצידם טרם הותקפו, ולדבריו לא ראה כי מי מהפלסטינים התחיל להתעמת עם המתנחלים.  

           אציין כי התיאור של המתלוננים אודות תקיפתם, נמסר על ידם מיידית לשוטרים שהגיעו למקום בעקבות הדיווח על האירוע (דו"ח פעולה של רס"מ בן עמי, בו נכתב גם כי נהג המשאית היה עד ראיה לאירוע והוא שמסר לו את כיוון הבריחה של החשודים).

8.        לנסיף נערך מסדר זיהוי תמונות והוא הצביע תחילה על תמונה של פלוני גדול מימדים (תמונה מס' 1), ולאחר מכן הצביע על תמונתו של המשיב 1 (תמונה 6) באומרו כי הוא דומה לאחד מבני החבורה שראה מרחוק לפני שכיסו את פניהם. מהערתו של הסניגור שנרשמה במסדר הזיהוי, עולה כי כאשר נסיף הצביע תחילה על תמונה מס' 1 ואמר כי אולי זה הוא, דחקו בו השוטרים באומרם "אין דבר כזה אולי" ואז הצביע על המשיב 1. משנשאל נסיף על כך, השיב כי סבר שהתמונה הראשונה עליה הצביע שייכת לבחור השמן שהיה במקום, ואשר עליה הצביע במסדר התמונות השני. בהקשר זה אציין כי נסיף לא זיהה את המשיב 2 במסדר תמונות נוסף, והצביע באותו מסדר על בחור שנחזה כגדל גוף, בעל דמיון-מה לאחד בשם יהוידע אודותיו נספר בהמשך.   

9.        המשיבים נעצרו סמוך לזירה, לאחר מרדף של שוטרים שהוזעקו למקום לאחר הדיווח של נהג המשאית על יהודים שתוקפים ערבים באזור רמת מגרון (אירוע מוקד 46).